המבצע ללכידת אייכמן - פרסום השב"כ והמוסד (1960)

בסוף שנות החמישים, התקבל מידע לפיו מתגורר אייכמן בארגנטינה. בעקבות מידע זה שוגרו בשנת 1960 מספר אנשי מוסד ושב"כ לארגנטינה על מנת לאתרו.


צילום סמוי של אייכמן. צילום זה הביא לזיהויו של קלמנט כאייכמן

מבוא
אוטו אדולף אייכמן נולד בשנת 1906 בעיר סולינגן שבגרמניה. כעבור שמונה שנים עברה המשפחה לאוסטריה, שם גדל אייכמן. בשנת 1932 הצטרף למפלגה הנציונאל-סוציאליסטית והתנדב לארגון האס.אס. תפקידו הראשון בשירות הביטחון הפנימי היה במחלקת המידע. לאחר כמה חודשים הועבר אייכמן למחלקה חדשה שעסקה ביהודים.

 

במרץ 1938, לאחר סיפוח אוסטריה לרייך השלישי (לגרמניה), נשלח אייכמן לוינה כאחראי על ההגירה הכפויה: כל היהודים, ללא קשר לרצונם, נאלצו לעזוב את אוסטריה. אייכמן היה אחראי על גזרה זו. כעבור שלוש שנים מונה לראש המחלקה לעניינים יהודיים ופינוי אוכלוסין. במהלך המלחמה פיקד אייכמן על ביצוע "הפתרון הסופי" בהונגריה – שליחת כל יהודי הונגריה להשמדה.

 

בתום המלחמה נמלט אייכמן לארגנטינה. משפחתו הצטרפה אליו בשנת 1953. עוד לפני הקמת מדינת ישראל החלו גורמים יהודיים לחפשו על מנת להעמידו לדין. לאחר קום המדינה המשיכו שירותי הביטחון הישראלים בחיפושים אלה.

בשנת 1957 נמסר למוסד ולמחלקה לתפקידים מיוחדים של משטרת ישראל מידע על הימצאותו של אייכמן בארגנטינה. המוסד שיגר עובד שיתחקה אחר עקבותיו, הסוכן טען שהמידע לא מהימן. כעבור שנתיים נמסר מידע נוסף למוסד לפיו,  אייכמן עזב את אירופה בשנת 1950 בשם הבדוי ריקרדו קלמנט, עם דרכון שסיפק לו הוותיקן.

 

בעקבות מידע זה שוגרו בשנת 1960 מספר אנשי מוסד לארגנטינה כדי לאתר אותו. הסתבר שאייכמן, אשתו ובניהם הפכו למשפחת קלמנט, אולם בנו הבכור המשיך להשתמש בשם אייכמן. היה זה הרמז הראשון שהוביל אל אביו. כעבור 83 ימים, ב-22 במאי 1960, לאחר שאנשי המוסד והשב"כ איתרו את אייכמן ולכדו אותו, נחת בישראל מטוס "אל-על" בו הובל אייכמן מארגנטינה.

 

למחרת הודיע על כך ראש הממשלה, דוד בן-גוריון בכנסת:

"עלי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי, יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם".

 

ב-1 יוני 1962 הוצא אדולף אייכמן להורג באשמת "ביצוע פשעים נגד העם היהודי... פשעים נגד האנושות.. פשעי מלחמה וחברות בארגון עויין".

 

שלבים במבצע לכידת אייכמן
במסגרת המבצע ללכידת אייכמן היו 5 שלבים מרכזיים:
א. שלב מקדים של איסוף המודיעין לבירור זהותו וכתובתו, ואימות המידע שהצביע על ריקרדו קלמנט  כאדולף אייכמן.
ב. שלב איסוף מודיעין לקראת המבצע, הגעת חוליית הביצוע לארגנטינה ותכנון המבצע, הן בשטח והן באשר לדרכי העברתו ארצה.
ג. שלב הביצוע בפועל של החטיפה.
ד. החזקת אייכמן בבית מבטחים והעברתו במטוס "אל על" לישראל.
ה. שלב המשפט – העמדתו לדין שבסופו נגזר עליו עונש מוות.

 

שלב א' – משימת איסוף מודיעין ובירור זהותו וכתובתו של אייכמן
דצמבר 1959 -  8/4/60

 

בשלב זה הדמות המרכזית הייתה צבי אהרוני, מטובי החוקרים, יליד גרמניה וחבר קיבוץ לשעבר. אהרוני, דובר גרמנית רהוטה, התמחה בחקירת שבויי מלחמה בימי שירותו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

 

אהרוני שוגר בדצמבר 1959 לארגנטינה על ידי ראש המוסד, איסר הראל, במטרה לנסות ולזהות את אייכמן.

לפי המידע, הגיע אייכמן לארגנטינה בשנת 1950 בזהות בדויה תחת השם ריקרדו קלמנט, והוא מתגורר עם בני משפחתו בבואנוס איירס ברח' צ'אקבוקו 4261. נמסר גם שֶם בנו של אייכמן.
מקור המידע המרכזי  היה דר' פריץ באוואר, יהודי, התובע הכללי של מדינת הסן בגרמניה. באוואר העביר את המידע לישראל מאחר שחשש  כי טיפול אחר, עלול לדלוף לאייכמן ולהביא לכך שימלט שוב. בדרכו לארגנטינה עבר אהרוני אצל התובע הגרמני פריץ באוואר שם למד את פרטי תיק אייכמן.

 

המשימה הייתה לאתר את משפחת קלמנט בבואנוס איירס ולבדוק אם ריקרדו קלמנט הוא אדולף אייכמן. מגמת איסוף המודיעין הייתה ניסיון אימות זהותו על ידי צילום מבצעי (והשוואת התצלום לתצלומו מתקופת האס.אס.), ואיסוף מודיעין על סביבת מגוריו ושיגרת חייו לצורך תכנון חטיפתו. כן נעשה איסוף מידע ממקורות נוספים כגון ספרי טלפונים ובאמצעות משרדי חקירות.

 

כאמור, ברשות צוותו של אהרוני הייתה כתובתו של החשוד אולם כשהגיעו למקום הסתבר כי המשפחה עברה לכתובת אחרת, בעיר סאן פרנאנדו. הצוות ערך בירור בכיסוי סיפור של אנשים שבאו לברכו ליום הולדתו.

דייר בסביבה שלח את האנשים למוסך בקרבת מקום שם עבד בנו של החשוד. הבן החשדן השתכנע מסיפור הכיסוי אך סירב למסור את הכתובת החדשה. עיקוב אחר הבן הוביל את צוות המבצעים לכתובת החדשה ברחוב גריבלדי שהייתה מרוחקת מאוד משם ובאזור פתוח מחוץ לעיר.

 

לצורך ביצוע הצילום המבצעי גויס סייען מקומי ששוגר לשטח בכיסוי של קבלן הרוכש מגרשים לבניה באזור ועומד להתקין מערכות מים וביוב אליהם. סייען זה צויד במתקן צילום מבצעי. הוא עבר במספר בתים בסביבה כשלפתע יצא מן הבית האדם שזוהה אחר כך כאייכמן. הוא צילם צילום מוצלח את האיש.

כך, ב-18 מרס 1960, גילה אהרוני שצפה על הבית החשוד, גבר שלא ראה קודם ומזהה אותו כאדולף אייכמן. ב-3 אפריל 1960 הוא מצליח לצלם אותו.
בעקבות השלמת פעולת איסוף המודיעין ולאחר ששלח דוח מפורט על ממצאי פעילות העיקוב שערך, חזר (ב-8 אפריל 1960) צבי אהרוני ארצה. השוואת הצילומים שבוצעו אמנם לא קבעה זהות מוחלטת, אך הובהר כי אין נקודות סותרות בהשוואת הצילומים. אי לכך הוחלט להמשיך במבצע.

 

לאחר שאיסר הראל, ראש המוסד והממונה על שירותי הביטחון, קיבל את הדוח הוא החליט על שיגור כוח המשימה לאיסוף מודיעין מבצעי ולביצוע החטיפה.

 

 

שלב ב' - תכנון המבצע ובחירת אנשי כוח המשימה
לאחר קבלת הדו"ח של צבי אהרוני בעניין תוצאות המעקב והזיהוי של אייכמן, החליט איסר הראל שכוח המשימה למבצע יורכב משני צוותים:
צוות חלוץ שייצא תחילה למקום היעד כדי לקבוע ולוודא את עובדת הימצאותו של קלמנט (אייכמן) ואת סבירות התנאים לביצוע הפעולה, וכוח נוסף שיהיה ערוך ומוכן לפעולה, אך יחכה לתוצאות צוות החלוץ בטרם ייצא אף הוא אל הדרך.

 

איסר הראל כתב בספרו "הבית ברחוב גריבלדי": "את הצוות המבצעי של כוח המשימה אפשר היה לגייס ממקור אחד בלבד: יחידת המבצעים של שירות הביטחון שהכרתיה היטב", כולם היו בעלי תושייה בעבודה. הם נבחרו בקפידה רבה מבחינת כושר וסגולות ואופי".

את ראשי היחידה שהוקמה מקרב אנשי קבוצה זו הכיר איסר עוד מתקופת היותו מפקדם הישיר בשירות הביטחון הכללי.

 

איסר פנה אל ראש השב"כ, עמוס מנור וביקש שיעמיד לרשותו את האנשים שיידרשו לו לצורך המשימה. הוא נענה ברצון. ראש השב"כ הציע לו את ראש היחידה המבצעית עצמו וכמה אנשים שלדעתו עשויים להשתלב יפה בפעולה מסוג זה.
הוא הזמין מיד מכרו משכבר הימים - ראש היחידה המבצעית, רפי איתן, שהצטרף ליחידה המבצעית עוד ב-1950.
רפי איתן החל בלימוד התיק. הוא התבקש להכין תכנית פעולה והצעה לגבי אנשים אותם הוא מעוניין לצרף למשימה.

 

רפי איתן בנה את הצוות למשימה ופירט בפני איסר את אנשיו (הגדרת התכונות להלן מתוך ספרו של  איסר):

אברהם שלום – ידיד אישי של רפי, איש מבצעים מובהק, מתכנן מעולה, בקי בשטח ובעל ניסיון בפעילות בחו"ל.

 

צבי מלחין – נולד בפולין. נבחר לתפקיד החוטף הראשי שיתנפל על אייכמן בזכות כושרו הפיזי המעולה. הצטיין בנושאים טכניים. עסק לרוב באיפור.

 

משה תבור– יליד ליטא, בעל "ידי זהב", פותח כל מנעול, לחם בבריגדה היהודית בחזית איטליה. הטכנאי של הצוות.

 

יעקב גת– מאנשי המבצעים המנוסים והמובילים בשירות, השתתף במבצע החטיפה. 

 

צבי אהרוני – מיועד לעסוק בזיהוי הסופי של אייכמן.

 

חברי צוות המשימה שהצטרפו בהמשך המבצע היו:
"א" -  בעל ידידים רבים בארגנטינה והיכרות עם מנהגי המקום. יצא לבואנוס איירס לעסוק בהכנות טכניות וארגוניות למבצע.

 

"ש" -  יליד הונגריה, מומחה בתחום הכנת תיעוד מכל הסוגים.

 

"י" - שימש כפיל של אייכמן.

 

"א" - מלווה מבצעי של אייכמן.

 

עמנואל טלמור – מלווה מבצעי של אייכמן.

לכוח המשימה צורף רופא כדי שירדים את אייכמן וכדי שייתן מענה לצרכים רפואיים של אנשי כוח המשימה.

 

מתוך דבריו של איסר הראל לצוות המשימה לפני היציאה למבצע כמופיע בספרו:

"בערב ההוא השתדלתי להבהיר לאנשי הכוח את הייחוד המוסרי וההיסטורי של המעשה אשר הם עומדים לעשות: עתידים הם – כך אמרתי – להבטיח שאחד מגדולי הפושעים בכל הדורות, שבמשך שנים הצליח להימלט מידי החוק והצדק, יועמד למשפט בירושלים, בירת האומה אשר שישה מיליונים מבניה נטבחו על ידי מנגנון הרצח שהוא עמד בראשו. בפעם הראשונה בהיסטוריה ישפטו יהודים את רוצחיהם; ובפעם הראשונה ישמע העולם, וישמע הדור הצעיר בישראל, את הסיפור המלא של גזירת ההשמדה שנגזרה על עם שלם. כל אלה, הסברתי, תלויים בפעולה שאנו עומדים לבצעה. ומצער הדבר שבבואנו למלא שליחות לאומית ומוסרית כה נעלה, מוכרחים אנו להיזקק לכוח, ולפגוע פגיעה עקיפה במדינה ידידותית. אין אנו ששים למעשה זה, אבל לנו הוא הכרח שלא יגונה. עם כל הצער שיש בלבנו על שנאלצים אנו לנקוט בשיטה זו, ברור שאין דרך לעשות דין צדק אלא באמצעות המבצע המיוחד הזה".

 

 

על פי תכנית המבצע, במטוס המשלחת הישראלית שעתידה לצאת לחגיגות 150 שנה לארגנטינה ב-20 מאי 1960, יטוסו גם אנשי המוסד ושב"כ בכיסוי של אנשי חברת אל-על. בין היוצאים אחד שאמור היה לשמש כפיל לאייכמן - אם יהיה צורך בכך. אנשי הצוות המבצע, שהיו אמורים להגיע לארגנטינה קודם ולהשלים את מבצע החטיפה עוד טרם הגעת המשלחת, היו אמורים להגיע כבודדים בטיסות אזרחיות רגילות של חברות תעופה שונות.

 

איסר הראל, שיצא לפקד על המבצע, היה אחד מהם ומצא את עצמו במצב מוזר כאשר באחת מחניות הביניים הכריזו את שמו - הבדוי כמובן - במערכת הכריזה. בעודו מתלבט ושואל אם להיענות לקריאה, ראה אדם רץ במהירות לעבר דלפק המודיעין. מסתבר כי באותה שעה שהה בשדה אדם בשם זהה.

 

 

 

שלב ג' - ביצוע משימת החטיפה 
לאחר הגעת כוח החלוץ  לבואנוס איירס  (בסוף אפריל/תחילת מאי 1960), ערך הצוות בעשרת הימים הבאים תצפיות על בית החשוד כדי לברר את שגרת חייו. השטח היה קשה מאוד לתצפית שנערכה מסוללת מסילת ברזל, כ-250 מ' מהבית. אולם, כבר בערב היום הראשון, כאשר ירדו מן התצפית הבחינו העוקבים בהולך רגל בודד שצועד בכיוון הבית. הוא היה דומה לאיש שצולם מבצעית וצעד כשבידו פנס.

 

ב-26 אפריל 1960, בוצע  סיור ראשון באזור הבית ברחוב גריבלדי. מן הסיור עלה שאייכמן עובד בקרבת הבית.
המשך התצפיות העלה כי האיש מגיע מדי יום, בסביבות שעה 19:30, באוטובוס ועושה את דרכו ברגל לכיוון ביתו, כאשר לפני כניסתו לבית הוא עורך סיבוב מסביבו, כנראה כאמצעי זהירות. הסתבר גם כי הוא חי עם אשתו ובניו.

 

בבחינת האלטרנטיבות המבצעיות גובשה תוכנית לחוטפו בקטע הדרך שבין תחנת האוטובוס בה נהג לרדת לבין ביתו. כך ניתן היה להפתיעו כשהוא בגפו, להתגבר עליו בקלות ולשחררו מבלי להסתבך אם היה מתברר שנפלה טעות בזיהויו.
בשל תנאי השטח, תוכנית זו דרשה תכנון מדויק של מקום החטיפה וזמן החטיפה – בכיסוי החשיכה. הוחלט גם לבצע זאת באחד מימי החול של השבוע.

בתוכנית הרחבה הוכנו שני בתי מבטחים ברובע עשיר של בואנוס-איירס. מיקומם היה כזה שאיפשר להגיע אליהם מסביבת מגורי החשוד מבלי לעבור בעיר עצמה ותוך שימוש בנתיבים שעומס התנועה בהם  היה קטן בשעות הביצוע.

 

כל הפעולה בוצעה תוך שימוש בתיעוד זר. נשכרו מכוניות שמספריהן הוחלפו על פי הצורך המבצעי למספרים אחרים. רישיונות מזויפים הוכנו בהתאם.
בשל התנהלות בעייתית של שלטונות ארגנטינה בכל הנוגע למתן אישור למועד ומקום נחיתת טיסת מטוס "אל-על",  נשקלה אפשרות לדחות את מבצע  החטיפה בשבוע, אך לבסוף הוחלט לקיימו במועד המתוכנן (10 במאי 1960) גם כאשר המשמעות הייתה שיהיה צורך להחזיק את אייכמן במעצר בבית המבטחים שבוע נוסף. לבסוף, משיקולים מבצעיים נדחה מועד ביצוע החטיפה ליום שמחרת -   11 מאי 1960.

 

ביצוע החטיפה התנהל ללא בעיות מיוחדות, פרט לאיחורו של החשוד כאייכמן ב-40 דקות. רפי איתן החליט להמתין ולהשלים את המבצע.
במבצע השתתפו שתי מכוניות שאחת מהן חנתה מול נתיב הליכתו של החשוד וסנוורה אותו כדי שלא יראה את מכונית החוטפים.
במכונית האחת  - מכונית הלכידה - היו רפי (מפקד הפעולה), צבי אהרוני (נהג), משה תבור וצבי מלחין. פניה היו לכיוון הבית ברחוב גריבלדי ומכסה המנוע שלה היה מורם. במכונית השנייה (ליווי ועתודה) ישבו אברהם שלום ליד ההגה, יעקב גת והרופא שהחזיק תיק מכשירים רגיל וחומרים מיוחדים לצורך המבצע. מכונית זו ניצבה בכיוון ההפוך,  כאמור -  למטרות סנוור.

 

קלמנט-אייכמן הגיע בשעה 20:05. הוא נצפה הולך כשידו טמונה בכיסו – והיה חשש שהוא אוחז בכיסו אקדח. שני אנשי מבצעים, מלחין ותבור, היו אלה שהתנפלו עליו, הפילו אותו וגררו אותו לרכב.

בעת ההשתלטות על אייכמן, נפלו משקפיו של ונשארו בשטח. הוחלט שלא לחזור ולאספם מתוך הנחה שנפלו בין השיחים שם, וההערכה כי בני משפחתו לא ימהרו לפנות למשטרה אלא יערכו בירורים עצמאיים ובאמצעות ידידים. כך אמנם ארע. כאשר בני המשפחה של אייכמן לחשוש שמדובר בחטיפה – היה כבר הצוות המבצעי מחוץ לארגנטינה.

 

 

 

שלב ד' - אחזקת אייכמן בדירת מבטחים עד העברתו ארצה במטוס אל על
"א"
יצא ראשון לארגנטינה. תפקידו היה להכין בסיס ראשון לבאים אחריו ולטפל בהכנות טכניות וארגוניות. הוא הגיע לבואנוס איירס ב-22 באפריל 1960 ושכר דירת מבטחים שכונתה "המעוז". הווילה שנשכרה לשמירה על אייכמן כונתה "הטירה", והיא נשכרה על ידי עובד המוסד יעקב.

 

מיד לאחר חטיפתו, הובל אייכמן לבית המבטחים שם נבדק על ידי הרופא ונכבל למיטה.  עם ההגעה לבית המבטחים נעשה מאמץ חקירתי לוודא שאכן מדובר באדולף אייכמן. החוטפים לא הזדהו בפני אייכמן כיהודים. הם גם נמנעו מלדבר לידו. היחיד שחקרו היה צבי אהרוני שהיה דובר גרמנית (שפת אם). החקירה הייתה נוחה:

"הוא דיבר אתי מהרגע הראשון כחייל ממושמע, חייל גרמני":
"שאלתי אותו מה  שמך? ענה ריקרדו קלמנט. ואיך קודם? והוא ענה וולטר הנינגר... ואז ירדתי מהשם וחקרתי אותו: גודל כובע, מספר נעליים ו...שאלתי מה המספר שלך במפלגה?, ב-SS? ונתן מספרים נכונים! מה תאריך הלידה? – נתן תאריך נכון! איזה שם היה לך ביום שנולדת? – אדולף אייכמן! אני זוכר שאברום לחץ לי יד – הצלחנו".

 

בשלב מסוים נשאל אייכמן על ידי אהרוני אם הוא מוכן לבוא לישראל להישפט על עברו. אייכמן הביע תחילה נכונות להישפט בגרמניה אוסטריה או ארגנטינה. ביום השלישי לחקירה הניח שאם לא יסכים – עלולים לחסלו ואז, כרע במיעוטו, הסכים להישפט בישראל וחתם על הצהרה מתאימה שהכין אהרוני.

 

כל הסידורים והתיאומים בעניין טיסת המטוס נוהלו על ידי איסר הראל מול ראשי חברת "אל-על" מרדכי בן-ארי  ואפרים בן-ארצי, תוך מידור מירבי. יש לזכור כי בתקופה זו לא רק שלא היה ל"אל-על" קו לארגנטינה,  לא היו לה מטוסים היכולים לעבור את המרחק שבין ישראל לארגנטינה בלי שתי חניות ביניים (המטוסים שהיו בשימוש היו מטוסים מדגם "בריסטול בריטניה" ).

"צ" -  טיפל בהסדרת הנסיעה של אנשי כוח המשימה.

"י" , "י" ו"א" טיפלו בהיבטי אבטחת המראת המטוס, החנייה וכו'. כאמור הכיסוי לטיסה של מטוס "אל-על" היה לרגל השתתפות בחגיגות היובל לעצמאות ארגנטינה במאי 1960.

צוות אנשי חברת "אל-על" ובהם קב"ט החברה, "א", טיפלו בישראל ובשטח בהיבטים המיוחדים של אבטחת המטוס ובתיאומים עם מפקדי המבצע. במסגרת זו, הוכנו תיעוד ומדים של "אל-על" לאחדים מאנשי כוח המשימה, למקרה בו יצטרכו להתחזות לאנשי צוות. "א" היה צריך להרכיב את צוות האוויר של המטוס כדי שניתן לסמוך עליו מבחינת יכולת וגם מהבחינה הביטחונית.

 

הרעיון המבצעי היה להעלות את אייכמן למטוס בכיסוי של איש צוות אוויר שחלה פתאום או שנפגע בתאונה. כדי לשמור על האותנטיות עלה רעיון לצרף לצוות המטוס אדם הדומה בחזותו ("י") לאייכמן כפי שהצטייר מהתצלומים שקיבלו מצבי אהרוני.

כן היה צריך לגייס שני אנשי צוות מבצעים ("א" ועמנואל טלמור) שתפקידם היה להיצמד לאייכמן כמלווים של "איש הצוות" החולה.

 

ב-21 מאי 1960, מועבר אייכמן מבית המבטחים למטוס. זאת לאחר שאנשי המוסד והשב"כ שנמנו על צוות "אל-על" יצרו שגרת תנועה בשער שדה התעופה בזמן בו חנה המטוס. שגרה זו אפשרה להעביר את אייכמן בשער במסווה של חולה ובלא לעורר את תשומת ליבם של השומרים הארגנטינים. המטוס, ואייכמן בתוכו, ממריא בלי כל בעיה.

22 במאי 1960, נחת המטוס בארץ ואיסר הראל דיווח לראש הממשלה, דוד בן-גוריון על הצלחת המשימה. עם הגיעו של אייכמן לישראל הוא נעצר במתקן יחידת המבצעים באבו-כביר, שם הוחזק עד שנמסרה הודעה רשמית למשטרה.

 

 

 

שלב ה' - משפט אייכמן
משפטו של הפושע הנאצי, אדולף אייכמן, התקיים בשנת 1961 בירושלים. היה זה משפט של האישיות הנאצית הבכירה ביותר שהתקיים בישראל. משפט זה היה אבן דרך בעיצוב יחסה של החברה הישראלית לשואה ובקיבועה של מדינת ישראל כנציגת קורבנות השואה.
משפט אייכמן נפתח במרץ 1961, בראש התביעה עמד עו"ד גדעון האוזנר. לאחר בדיקה מדוקדקת וקבלת אישור חוקי, מונה ד"ר רוברט סרווציוס הגרמני לעורך דינו של אייכמן, שכן אף עורך דין ישראלי לא ניאות להגן עליו. במשפטו של אייכמן העידו כ-110 עדים, ניצולי שואה שחלקם סיפרו את סיפורם בפעם הראשונה. המשפט הועבר בשידור חי ברדיו הישראלי ורבים האזינו לו בקביעות. אייכמן עמד לדין על ידי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם הורשע בדינו ונידון לעונש מוות.

 

מייד עם דחיית בקשת החנינה של אייכמן על ידי הנשיא, יצחק בן צבי, הוא הוצא להורג בתלייה. היה זה גזר דין המוות היחיד שבוצע במדינת ישראל. גזר הדין הוצא לפועל ב-1 ביוני 1962. לאחר שנקבע מותו של אייכמן נשרפה גופתו ואפרו פוזר בלב ים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.

 

נאום הפתיחה של הקטגור גדעון האוזנר, במשפטו של אייכמן:

במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטיגורייה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחידי; עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטיגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע, אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".

 

אחרית דבר
היה זה מבצע מורכב ומשולב של גורמים הן משירותי המודיעין – השב"כ והמוסד והן  מצד אנשי חברת "אל-על" שהיו שותפים למבצע.

 

מורכבותו היתה בפעילות מסוכנת הרחק משטח הארץ, בסביבה זרה ועוינת,  שהצריכה בתחילה איסוף מודיעין קפדני ומדויק, הכנת תיעוד ומסלולי טיסה שונים למספר רב של אנשי שב"כ ומוסד לטובת ביצוע המשימה, הקמת בסיסי פעולה בשטח בסמוך לזירת  הפעולה, שכירת דירות מבטחים, אחזקה של אייכמן בדירת המבטחים במשך 10 ימים, וכלה במכלול הפעולות של הברחתו מתחומי ארגנטינה והתממת הובלתו ארצה.

 

דומה כי אף שמכלול הפעולות היו מורכבות וחיוניות נראה כי בפעולה הראשונה המקדימה של איסוף מודיעין לאימות זהותו וכתובתו של קלמנט כאייכמן, נודעה חשיבות מרכזית שבלעדיה לא ניתן היה להוציא לפועל את המבצע.  בה בעת נדמה כי תפקידם ותרומתם של אנשי השרות להצלחת מבצע זה הייתה מכרעת, והיו נדבך מרכזי  בתכנון בביצוע.

פרשת אייכמן האיש, המבצע הנועז והמורכב ללכידתו, והמשפט שנערך לו הם אבן דרך בעיצוב יחסה של החברה הישראלית לשואה ובקיבועה של מדינת ישראל כנציגת קורבנות השואה וכפי שנאמר על מבצע הלכידה:
"כזאת עוד לא הייתה וספק אם עוד תהיה".

 

 

מסמכים נוספים - ניתן להגדיל המסמכים ע"י הקלקה נוספת