תוכנית החניכה שלי הייתה לקראת מחציתה השנייה והייתי בדיוק בין נושאים ללמידה. אז הגעתי למסקנה כי אני חייב לעצמי ולמדינה לנסות ולהשלים את המוצר. מיד שינסתי מותניים, התיישבתי על הכסא והתחלתי לקודד יום ולילה, וחוזר חלילה.
אנשים מצאו אותי ישן על כרית ליד הכסא, ואף אחד לא הבין למה – רציתי להוכיח שאפשר אחרת. פתאום אני מוצא את עצמי סוחב מחשבים מבנין לבנין באמצע הלילה, מזיז, מפרק ומקודד, ומדי פעם נותן תנומה עד שהמחשב מתחיל לצפצף בגלל הלחיצה הארוכה על מקש הרווח.
אחרי שבוע מפרך של עבודה אינטנסיבית – הצלחתי להביא את המערכת למצב עובד, וקראתי למנהל שלי לראות את התוצר. הוא היה קצת המום כיוון שלא ציפה שאסטה מתוכנית החניכה שלי בצורה כל כך דרסטית, אבל בכל זאת "חיבק" את המוצר ומיד קרא ללקוח המבצעי לראות את התוצר. הלקוח הגיע והחל לבדוק את אותנטיות הנתונים. רצה המקרה, ומיד בקריאת הנתונים הראשונים יצאה התרעה שסייעה לסיכול פיגוע.
אין מילים שיכולות לתאר את ההרגשה שבמו ידיך אולי הבאת לידיעה הבודדת שהתריעה על הפיגוע. תמיד הייתי בטוח שהזכות להציל חיים שמורה אך ורק לרופאים ומנתחים – אך ברגע אחד נשברה לי כל התפיסה והבנתי את הערך של מה שעשיתי.
כתוצאה מביצועי המערכת הצלחנו לגלות דברים חדשים והוחלט על תרגום החומרים בצורה השוטפת. מיד התחלתי לעקוב אחר תמונת המודיעין, לראות כיצד אני יכול להתאים את המערכת יותר טוב ללקוח כדי שזו תניב את המידע בצורה טובה יותר.
לא עברו שבועיים, וכבר נתבקשתי לתוספת מאוד קריטית למערכת – התרעה בזמן אמת.
האמת, זה לא היה פשוט מאחר והמערכת כולה נבנתה לעבוד בצורה אחרת לגמרי, אבל נעניתי לאתגר, מחקתי את הלוח והתחלתי לחשוב. חזרתי לשולחן והתחלתי לקודד ולקודד ולקודד…. . נעזרתי גם באנשים שמסביבי שהיו עסוקים כל אחד מהם בדבריהם שלהם (מדהים לחשוב כמה דברים דחופים חשובים ומצילי חיים יש לעשות).
לבסוף, לאחר יומיים של עבודה אינטנסיבית הצלחנו להגיע לתוצאה המבוקשת – המערכת הייתה מוכנה, והבדיקות האחרונות הראו שהכול עובד.
התחלתי בפריסה של המערכת ביחידה המבצעית. מניתוח שהיחידה המבצעית הכינה היה ברור כי ביום למחרת בערב הולכת להיות פעילות! נפגשנו כולנו לאישור תוכניות אחרון לפני הביצוע, והמשתתפים הבהירו לי את החשיבות שהמערכת תעבוד, כי על סמך ממצאיה הוחלט לסכן לוחמים ולהוציאם לשטח.
וכך מצאתי את עצמי אחרי חוסר בשעות שינה מבלה לילה שלם בחדר שרתים, עושה בייבי-סיטר למחשב קטן שאמור לעשות הרבה. פתאום הבנתי שאני עשוי להירדם, ומיד התחלתי במתיחות ובפעילות בחדר שרתים קטן, תוך זהירות לא לפגוע בחוטים ולא להשבית אחת מעשרות המערכות שהיו סביבי.
ופתאום התקבלה ההתרעה, ניתן הפעל והכוחות החלו לנוע – אין ספק שפה שוב אתה מבין שאם עשית טעות הרי שהכוחות המיוחדים נעים לכיוון לא נכון ומסכנים עצמם לשווא – האחריות האישית, והמתח העירו אותי כאילו קמתי משינה.
ואז ההמתנה, מחכים לידיעה מהצוות המבצעי, עוברת עוד שעה ועוד שעה ואז מגיעה ההודעה – "הוא נעצר!" שוב, אין מילים בפי כדי לתאר את הרגשת שביעות הרצון והסיפוק העצמי המתפתח באותו הרגע שאתה מבין שהכול עבד ועוד הביא תוצאות מוחשיות. גם עכשיו שאני כותב את הדברים עולה בי ההתרגשות מחדש.
לא אמשיך להלאות בפרטים, אבל אני רק יכול לספר שבמהלך השבועות הקרובים (וגם כמובן לאחר מכן) באמצעות המידע שהניבה המערכת סוכלו מספר פיגועים שמניין ההרוגים בהם היה עלול להגיע למאות – ורק לחשוב שאני לקחתי חלק בכך שחברי ומשפחתי ישנים בשקט בלילה..
לימים, אני יכול להעיד כי מקרים מסוג זה של השפעה דרסטית על יכולת השירות להציל את חיי אזרחי המדינה קרתה עוד הרבה ואף על פי שזה נהיה עניין של שגרה כמו של רופא שמציל את החולה ה- 300 שלו – ההתרגשות קיימת כל פעם מחדש כשאתה מתחבר ומבין את התרומה.
אז למה אתם ממתינים? הגישו מועמדות עכשיו!
שלכם, נ'.
