סיפורי מתחיל במוצ''ש קיצית בשנת 2003, עת התקשר אלי ראש הצוות וביקש ממני לצאת ולעצור, יחד עם כוחות נוספים, בחורה אשר על פי החשד, השתתפה בחטיפת אזרח ישראלי.

בשעה 04:00 לפנות בוקר יום ראשון, התקבצנו חוקרים, רכזים ואנשי יחידות נוספות בפאתי העיר רמאללה ובהינתן האות - בוצע המעצר.

מייד לאחר המעצר של אותה בחורה - צעירה וחייכנית - נסענו לתחנת המשטרה והתחלנו בחקירה במטרה לקבל אישור למידע שהתקבל עד אז.

ואכן, לאחר כ- 3 שעות חקירה, הודתה הבחורה בחלקה בביצוע החטיפה ואף מסרה את שמות חברי החוליה הנוספים שהיו יחד איתה. מכאן, החל מרוץ להצלת חייו של החטוף שהוחזק אותה שעה בדירת מסתור.

זמן קצר לאחר קבלת ההודעה, מצאתי את עצמי נוסע ברכבי ביחד עם הבחורה (ולצידה לוחמת שהייתה אזוקה אליה), בכדי להצטרף לכוח מיוחד, במטרה למפות את ציר תנועתם של החוטפים לאחר ביצוע החטיפה.

במספר סיורים שבצענו באזור, מופו האתרים בהם היו החוטפים ובעקבות מידע זה, הצליח צוות של יחידה מובחרת בצה"ל, להגיע למגע עם החוטפים ולעצור אותם לאחר מעקב מודיעיני, יומיים לאחר מכן.

עם מעצרם, החלה חקירתם בשטח, במטרה לקבל מהר ככל האפשר את מיקומו הנוכחי של החטוף. לאחר קבלת המיקום הספציפי של החטוף וביצוע מספר פעולות על מנת לאמת ולהרחיב פרטים על מקום המסתור, יצאתי ביחד עם רכז השטח ולוחמי צה"ל לחלץ את החטוף, כשהחוטף אזוק לצידי ומשמש לי כמדריך.

קשה לי לתאר בכתב את ההתרגשות שאחזה בי ובכולנו כשהחטוף הביט בנו ממעמקי הבור בו הוחזק עד הגעתנו.

בסופו של הלילה ולאחר כשלושה ימים רצופים בהם כמעט ולא עצמנו עין, חזרתי לביתי.
גם לאחר ימים אלה, לא חשתי בעייפות אלא בסיפוק ובגאווה על כך שאני משתייך למשפחת חוקרי השב''כ, ועל כך שזכיתי להיות מהאנשים הלוקחים חלק בעשייה החשובה הזו.