"אני מת מרעב" - אומר "ט". "לא אכלתי כלום מהבוקר... מישהו, חוץ ממני, רעב" ?
"יש בורקס בפריזר" - אני אומר ל"ט". "אתה יכול לחמם אותו במיקרוגל".
"ט" יוצא מהחדר ואני נשאר לבד עם הנחקר – "מ". אנחנו מדברים על הגשם והקור שבחוץ.
"מ" אומר: "אין בעולם קור מקפיא כמו הקור של חברון". זאת אחת הפעמים הראשונות בחקירה שאני מרגיש שהוא אומר את האמת. גם אני ביליתי כמה לילות קרים בחברון. באחד מהם, לפני כשבועיים בערך, הגענו לחברון כדי לעצור את "מ" ובאמת – זה היה לילה קר במיוחד.
"ט" חוזר אחרי זמן קצר עם מגש בורקס ושלוש כוסות קפה חם. שלושתנו יושבים בחדר החקירה, אוכלים ושותקים. אני מביט ב"ט" ו"מ" יושבים זה ליד זה, אוכלים בורקס גבינה ושותים קפה שחור – ומחייך. "מה אתה מחייך" ? – שואל אותי "ט". "מה אני מחייך, באמת" ? אני שואל את עצמי.
כבר שבועיים ימים אנחנו יושבים עם "מ" שעות ארוכות בכל פעם וההתקדמות בחקירה איטית.
"מ" ממשיך להסתיר את המידע החשוב ביותר – שמות חבריו לחוליה והפיגועים אותם תכננו לעשות. הסיטואציה היא שגורמת לי להביט בשניים ולחייך בכל זאת: "ט" ואני – שני חוקרי שב"כ, אוכלים בורקס עם "מ" – מחבל חמא"ס המשתייך לחולייה של מחבלים מרצחים, מדברים על הקור בחברון ועל המשחק האחרון בין ריאל מדריד לברצלונה.
הכול התחיל שבועיים קודם לכן. נסענו מהמשרד בירושלים לחברון בג'יפ ממוגן, שני חוקרים ושני רכזים. כמעט ולא דיברנו בדרך. ליד אחד היישובים בדרך אמר אחד הרכזים שהפעם יש לו "הרגשה טובה".
כולנו הסכמנו איתו.
חודשים ארוכים אנחנו רודפים אחרי החוליה הזו. כל יחידות השב"כ אשר אחראיות על האזור – דסקאים, רכזים, חוקרים ויחידות נוספות – כולן עוסקות בניסיון לאתר קצה חוט שיוביל אליה.
אנחנו יודעים שברוב הפיגועים השתתפו ארבעה, הם אוהבים להפתיע מטווח קרוב, לרוב מתוך רכב, להוציא את קנה הקלאצ'ניקוב מהחלון תוך כדי נסיעה איטית ולירות צרורות ארוכים. פיגוע אחר פיגוע, כולם באזור חברון והצירים שמסביבה. עד כה הצליחה החוליה להרוג שבעה ישראלים – רובם צעירים, נערים ונערות שהמתינו בטרמפיאדות לרכב שיסיעם לבתיהם. מלבדם פצעה החוליה שמונה נוספים – חלקם קשה.
אנחנו, עובדי השב"כ בחברון, ריכזנו מאמץ רב על מנת להגיע לקצה חוט שיוביל אל המחבלים. בימים האחרונים הוביל מידע איכותי אל "מ" – צעיר מחברון.
החקירה התחילה בשטח. משם נסענו למתקן החקירות אנו יושבים בשבועיים האחרונים.
הבטתי ב"מ" וב"ט" אוכלים בורקס ומתווכחים אם השנה יש ל"ריאל" סיכוי לנצח. יש לו ערבית יפה ל"מ". מתנגנת בניגון חברוני. "אם רק היית יודע עד כמה אנחנו מכירים אותך..." – חשבתי לעצמי. אין מישהו שמכיר את המחבלים כל כך מקרוב כמו החוקרים בשב"כ.
בימים האחרונים החל "מ" להודות. אחרי ימים ארוכים בהם לא סיפר דבר, החלו מאבק המוחות ותחבולות החקירה, לתת תוצאות. אנחנו כבר יודעים בוודאות שהוא אחד המחבלים בחוליה המרצחת. את זה כבר אינו יכול להסתיר עוד. אבל, הוא לא לבד ובחוץ יש חברי חוליה נוספים חמושים.
השעה אחת עשרה וחצי בלילה. מחר יום חמישי. "מ" וחבריו ביצעו את רוב הפיגועים בצהרי יום שישי. אין לנו הרבה זמן. אולי הם יחששו שהוא "יישבר" בחקירה ויחשוף את זהותם ? אולי ברגעים אלו ממש, הם מתכננים את הפיגוע אותו יבצעו מחרתיים ?
כבר לא מדברים על כדורגל. עכשיו מדברים על חמא"ס, חוליות, פיגועים. חדר החקירה מתמלא במילים. בעיקר "ט" ואני מדברים. "מ" מגיב ולפעמים שותק שתיקות ארוכות ונסגר. מילים - ועוד מילים.
אמת ושקר.
"אתה" – אני מתחיל לצטט משל ערבי ידוע – "כמו אחד שרכב על גמל בתוך עדר כבשים וחשב ש..."
ולפני שאני מסיים, משלים "מ" את המשל – "...וחשב שאף אחד לא הבחין בו" – ו"ט" מספר על חקירה בה השתתף שהובילה לחשיפת חוליה של הג'האד האסלאמי ומוצא בה דוגמאות למצבו של "מ".
ועוברת עוד שעה – ושוב קפה – וסיגריה – והגשם בחוץ אינו מפסיק לרדת ואז, הבחנו שנינו, "ט" ואני" במבט הזה בעיניו של "מ" – המבט שכל חוקר מנוסה יודע לצוד בעיניו של הנחקר.
המבט הזה, שכאשר הוא מגיע, מרגישים בו כמו חשמל באוויר.
"אתה רוצה לספר עכשיו את כל האמת, נכון יא "מ" ? – אני אומר לו.
"פיש בעד אלצראחה" (אין כמו הכנות) – אומר "ט". "פיש בעד אלצראחה" – חוזר "מ" על דבריו.
"מ" מספר – בהתחלה, בלחש ובמבט מושפל לריצפה – ואנחנו שומעים. מבטו מתרומם וקולו מתחזק: הקמת החוליה, קניית כלי נשק, והכסף והמכוניות בהן יצאו לפיגועים – והשמות, השמות...
מעולם לא נעמו לאוזני צליליהם של שמות כמו אז, כששמעתי את שמותיהם של חברי החוליה האחרים.
והפיגוע הראשון – "מאיזה מרחק ירית, "מ" ? – שואל אותו "ט" ? "מי נהג במכונית בפיגוע השלישי" ? – אני מוסיף – ועוד פיגוע, ועוד אחד, ו"תאונת העבודה" בה נקטעה אצבעו של אחד מחברי החוליה...
ו"מ" מספר ומספר, בשטף, פיגוע אחר פיגוע והאחרון הוא זה בו ירו לעבר קבוצת הנערים והנערות בטרמפיאדה. בחוץ גשם זלעפות. "ט" לוגם מהקפה ו"מ" מספר בלחש איך ירו בהם מטווח אפס.
אני נושך שפתיים וחושב על אחד מחברי שקרובת משפחתו נהרגה באותו פיגוע. חושב עליו ומביט ב"מ" שממשיך לספר ועובר אל התוכניות שלו ושל חברו למות כ"שהידים" בפיגוע הקרבה באחד היישובים.
"תתרכז" – אני אומר לעצמי – "אל תברח במחשבות – תהיה מרוכז",
ו"מ" מספר על בור המים בו מוסתר האמל"ח ועל השותפים לפעילות...
אור ראשון כבר עלה. שלושתנו – "ט", "מ" ואני – כבר עייפים. אני מביא קפה של בוקר – יום חמישי. חלפו כשעתיים מאז דיווחנו את המידע הראשוני לכולם. מתחילה התארגנות בכל היחידות לקראת מעצרים, מעבירים מידע ראשוני לצבא ולימ"מ. מחליטים לבצע אותם מחר בלילה.
"ט" ואני נפרדים במגרש החנייה. השעה כבר רבע לשבע בבוקר. קריינית בגל"צ מקריאה את כותרות העיתונים. ":ט" ואני נוסעים הביתה לישון. בכניסה ליישוב בו אני גר עומדים כבר ילדים בתחנת ההסעות וכמה מהם מנופפים לי לשלום. אני מחייך וחושב על אותם הילדים שייסעו הבוקר בשלום לבית הספר.
למחרת בלילה שוב נסענו לחברון. חבריו של "מ" הודו כבר בשטח והסגירו את כלי הנשק עמם ביצעו את הפיגועים. הפיגוע הבא באחד היישובים – סוכל.
זכות גדולה נפלה בחלקנו - "ט" ואני - להיות שם עם "מ" בלילה הגשום והקר ההוא של חורף 2006.
