בשעות הצהריים התפנתי לשוחח לראשונה עם הנחקר החדש אשר באופן "טבעי" הכחיש כל קשר לפעילות ביטחונית. כעבור כשעתיים של חקירה בהן בקושי הספקתי להתרשם מהנחקר ולשמוע את קורות חייו, קרא לי ראש הצוות למשרד ואמר לי: "ד" - יש לך רוצח בחדר, לך תביא הודאה".
הסתכלתי על ראש הצוות במבט בוחן בניסיון להחליט האם הוא רציני או שמא המדובר במתיחה. ראש הצוות חזר על דבריו והבהיר לי כי אחד מחברי החוליה של הנחקר סיפר, בינתיים, כי חברי החוליה ביצעו רצח לפני מספר שנים.
ביקשתי מראש הצוות לדעת האם אני יכול להשתמש במידע זה והוא השיב כי בשלב זה מדובר במידע רגיש אשר מהימנותו טרם נבחנה. הסתכלתי עליו שנית במבט בוחן, במטרה להבין האם כך – ללא שימוש במידע - הוא אכן מצפה שאקבל הודאה ברצח ? מהר מאוד התברר לי כי הוא רציני לחלוטין.
חזרתי לחדר החקירה, לא לפני שקראתי ל"נ", אחד החוקרים הותיקים והמנוסים בצוות. שנינו נכנסנו יחד לחדר החקירה והבהרנו לנחקר מייד ובאופן חד משמעי כי כלל פעילותו נחשפה וכי לא נותר לו אלא לספר את האמת. הנחקר אשר שאל בתמימותו על מה אנו מדברים ומה אנו רוצים ממנו, קיבל תשובה קצרה: "אתה חייב לנו סיפור על משהו שביצעת לפני מספר שנים ובטוח שלא תוכל לשכוח אותו כל ימי חייך".
כעבור כשעה חזרתי לראש הצוות וסיפרתי לו כי הנחקר מודה בביצוע רצח לפני כשלוש שנים, יחד עם שלושה מבין חברי חולייתו. בשלב הזה לא היה ברור מי היה יותר מופתע" ראש הצוות? אני? או הנחקר ? ...
למחרת כבר יצאנו עם יחידה משטרתית לביצוע שחזור הרצח שבסיומו אכן נמצאה גופת אדם שנעדר בשלוש השנים האחרונות, ועד עתה, בחקירה, לא היה ידוע מה עלה בגורלו.
באותו יום, בשבועות שלאחריו ועד היום, כשאני מתעורר בבוקר ושאל את עצמי מדוע בחרתי להיות חוקר, אני נזכר בסיפור הזה...