עיינתי כעת מחדש בחומר המודיעיני שהיה מונח לפני, בהודאות הנחקרים האחרים, בידיעות מסווגות, בתמונות, והרמתי ראשי קלות להביט בנחקר שישב מולי ושתה בצימאון כל תנועה שגופי יצר, כל מבט, כל הינד עפעף, כל זווית חיוך או הבעת כעס. למרות שעברו כבר שנים ארוכות מאז שסיימתי את הכשרתי כחוקר צעיר (ועתה אני נחשב ל"ותיק" ומנוסה), נזכרתי שוב במה ששיננו באוזני החוקרים הותיקים ואח"כ אני, לחניכים שלי :
"הנחקר לומד אותך לא פחות מאשר אתה לומד אותו".
"נו ידידי" אמרתי לנחקר בערבית שוטפת שלמדתי בשעתו באולפן ומאז אף השתפרה - "כמה זמן נראה לך שאנחנו עוד צריכים למשוך את הסיפור הזה ? אתה לא מבין שהכול גמור ? הרי ההוכחות לפניך" !
שבועיים וחצי של חקירה מתישה, של מאבקי מוחות, של ניסיונות אין ספור ושל תחבולות מתחבולות שונות, והנחקר היה חוזר על אותו משפט : "אני אין לי כלום, ואין לי מושג לגבי הדברים בהם אתם מאשימים אותי".
במשך זמן זה, למדתי להכיר כל תנועה וכל תגובה של הנחקר, ולהבין מה פירושם.
הפעם ראיתי תגובה שונה. סוף-סוף.
חושי התעוררו, פרץ של אדרנלין הציף את גופי , ולפתע חשתי ערני כפי שמזמן לא הייתי. זה הרגע לו מחכה כל חוקר, אלה הן הדקות לפני הרגע המיוחד שבו אתה יודע שהצלחת והנה, אתה קוצר את הפירות מכל אותן שעות מתישות של חקירה - אותו אתגר הגורם לחוקרים ליהנות כל כך מאותה תחושה מופלאה שאין שנייה לה, הקיימת גם אצל חוקרים ותיקים...
" אם ההוכחות שבידכם נכונות, אז באמת אין מה להכחיש", הצהיר הנחקר ובעודי מתקשה להאמין למשמע אוזני, הוסיף ושאל: "קפטן, האם אפשר לקבל קפה וסיגריה" ?
"בודאי", עניתי.
עד השעה חמש בבוקר, לערך, הנחקר ואני היינו כבר חברים טובים, אל מול מבטו המשתאה של הסוהר שניכנס כדי לקחת אותו חזרה לתאו.
ממש לפני שעזב את החדר, עצר הנחקר לשנייה, סובב את ראשו לאחור ואמר :
"אבל קפטן, אל תשכח שהבטחת לי שמחר אתה ואני יוצאים לכפר ביחד, ואני מראה לך איפה חגורת הנפץ השנייה, אני באמת רוצה לפתוח דף חדש ".
"לא שכחתי" - עניתי בחיוך.
הדלת נסגרה והאצבע כבר הייתה על מקשי הטלפון, לעדכן את המנהל שלי. הוא לא כל-כך אוהב שמעירים אותו לפני שש בבוקר (גם הוא רק בן-אדם...). הפעם, משום מה, הייתה לי תחושה שתגובתו תהיה שונה.
צדקתי.