אני מרים את ראשי לעבר השעון שתלוי במשרדי. משרד ראש צוות חוקרים בשירות הביטחון הכללי. המשרד אינו מהמפוארים אבל שעון קיר יש בו.....
השעה כבר שמונה בערב ואני אומר לעצמי שהגיע הזמן ללכת הביתה, לאחר שבשעתיים האחרונות עסקתי בלימוד המידע המודיעיני על חשוד "כבד" העומד להיעצר. אני לוקח את התיק, נפרד מהחוקרים המשמשים כתורני הלילה, ועושה את דרכי למכוניתי (רכב משרד – כמובן).
לפתע מצלצל הטלפון הסלולארי שלי. על הצג מופיע "מספר חסום".
על הקו נמצא ראש מחלקת החקירות בדרום. "מה העניינים?" הוא שואל, ואני עונה: "הכול בסדר, עייף-מת, בדרך הביתה".
"שמע", הוא אומר, "יש ידיעה חמה על מקום הימצאו של X . הוא ואנשיו שכרו דירה – אנו כמעט בטוחים שאנחנו יודעים ממי – כמה מהם כבר חצו את הגדר, והם מתכוונים להוציא פיגוע התאבדות ענק מחר בבוקר....."
ברגעים כאלה האדרנלין דופק בראש והעייפות נעלמת. מה זה לילה ללא שינה עבורי, לעומת בוקר ערני ותוסס של תושבי האזור? לרגע קצרצר אני חושב לעצמי שכך, כנראה מרגיש הגיבור בסדרת המתח "24" – אך כאן זה "על אמת".
"לאן להגיע?" אני שואל, והוא עונה: "לתחנת המשטרה, יש הערכת מצב בשעה 21:00"
"אני בדרך" אני אומר לו ומסיים את השיחה.
אני שוקל להפעיל את "הצ'קלקה" (אור כחול מהבהב) ומוותר. אחרי הכול, זהו ערב סגרירי בחודש פברואר, התנועה על הכביש דלילה, ואני מניח כי אגיע לדיון בזמן.
כשאני נכנס לחדר הדיונים במשטרה ראש המחלקה שלי כבר שם. במקום נמצאים גם רכזי השטח של שב"כ, אנשי ימ"מ ויחידות נוספות, וכן מספר אנשים שאינם מוכרים לי.
תמונת המודיעין המוצגת למשתתפים, קודרת: חוליה של חמישה מתאבדים מעזה התמקמה בדירת מסתור, ובסיועה של חולייה מקומית הצטיידה ב-5 מטעני נפץ גדולים, אותם בכוונתה לפוצץ בעוד פחות מ-10 שעות במקומות הומים מאדם באזור השרון. כרגע הם נמצאים בבית ששכרו באזור.
"יש לנו קצה חוט"? שואל אחד הנוכחים.
"אנו יודעים מיהו בעל הבית והוא ייחקר ראשון..." מכאן זוהי עבודת החוקרים.
אנו פונים לרכז השטח המכיר כל פינה בכפר. הוא נותן לנו מספר פרטים אישיים על בעל הבית.
אנו חשים את כובד המשימה. יודעים בדיוק מה ההבדל בין גילוי החוליה בזמן לבין האפשרות שלא נצליח להגיע אליה לפני שאנשיה ייצאו לשווקים, לאוטובוסים ולקניונים ויבצעו פיגוע קשה ורב נפגעים.
מימד הזמן הוא קריטי. השעה כבר אחרי עשר בלילה, ואם ניקח בחשבון שהחוליה תצא לביצוע הפיגועים בסביבות השעה 4 לפנות בבוקר, הרי שיש לנו לא יותר מ-6 שעות למצוא את החוליה ולסכל את הפיגוע.
בלא לאבד זמן אנו, החוקרים, יוצאים עם רכז השטח ורכבי הימ"מ לביתו של בעל הבית, דרכו אנו מקווים להגיע לבית השכור בו לנים המחבלים.
למרות שהנסיעה קצרה, הרבה שאלות ותסריטים עוברים בראש...איך יהיה? הוא יהיה נוגדני? יכחיש? יסרב לשתף פעולה? האם נצליח לעצור בזמן את חוליה? אבל אנו אופטימיים ובדבר אחד אנחנו בטוחים, ביכולתנו המקצועית. וכך, אנו נוסעים במהירות ובשקט לביתו.
השעה כבר אחרי אחד עשרה בלילה כאשר מפקד הכוח מודיע לי שהבית מוקף ומאובטח. אנו, החוקרים ורכז השטח, דופקים בדלת. המתח בשיאו, כל שנייה שעוברת נראית כמו נצח. "נו שיפתחו כבר את הדלת" אני לוחש.
כעבור כדקה הדלת נפתחת. בפתח גבר שמן, מנומנם, בכותנת לילה.
"איש פי" (מה קורה?) שואל האיש בערבית.
"שו איסמכ" (מה שמך?) אנו עונים לו בשאלה.
אנו מוודאים את זהותו של האיש, כשאנו משוחחים עמו בערבית. זו שפה השגורה היטב בפינו (תוצר הכשרתו של חוקר שב"כ הכוללת, קודם כל, אולפן ארוך ללימוד השפה ברמה גבוהה).
בשלב זה איננו יודעים אם האיש עמו אנו משוחחים הוא תמים, שהשכיר את ביתו ללא כוונות זדון, או אולי הוא סייען של חוליית המחבלים, ואם כך, זהו "תסריט" אחר לגמרי..
אנו מתלבטים איך ומה לשאול – לכל מילה יש חשיבות, לכל שאלה יש משמעות. לא פעם הצלחתה של חקירה תלויה באופן בו נשאל את השאלות ותמיד יש לעשות כן בצורה שלא תחשוף את מקורות המידע שלנו....
אך בינתיים, עוד שעה חלפה, כבר אחרי חצות, והחשש כי המחבלים ינצלו את שעות החשיכה ויצאו מוקדם מהבית מנקר במוחנו...
"למי השכרת את הבית האחר שלך?" אנו שואלים.
"אין לי בית אחר" עונה האיש בביטחון, ותשובתו המפתיעה גורמת לנו לתחושת לחץ: האם אין הוא מתכוון לספר? ואולי הוא סייען של המחבלים, המנסה להרוויח עבורם זמן נוסף? אולי עלינו לעדכן את המשטרה בכדי שתציב מחסומים בכל האזור, למרות שיבוש חיי היום-יום של התושבים, והאם אכן המחבלים יילכדו בהם – ובזמן...?
אבל, אנו לא מתכוונים לוותר... אנו פותחים בנאום ארוך בערבית קולחת, ומגייסים את כל יכולת השכנוע שלנו. מסבירים כמה חשוב שיענה בדיוק ומה המשמעות של הסתרת המידע...
בתום הנאום אומר האיש: "רגע, רגע, אתם אולי מתכוונים לבית של אבא שלי?" ואנו מחייכים לעצמנו... הנה נמצא "הסולם" לרדת מהעץ....
"מה בקשר לבית של אבא שלך?" אנו שואלים.
והאיש משיב: "השכרתי אותו אתמול לבחור צעיר מעזה... ו....חשבתי שהוא פועל.... הוא לא פועל?" שואל האיש בחשש...
"בינגו" – ככל הנראה אכן מצאנו את הבית. לא בכל יום שוכר צעיר מעזה בית.
אנו מעבירים את המידע לרכז השטח של השב"כ ולכוחות הימ"מ. כולנו רצים לכלי הרכב. השעה כבר אחרי אחת בלילה... אולם, למרות לחץ הזמן התנועה חייבת להיות שקטה, על-מנת שלא לגרום לבריחת המחבלים מהדירה, קודם לכיתורה.
בשתיים בלילה, כשכוחות הימ"מ מסיימים לכתר את הבית, אנו כורזים לנמצאים בתוכו וקוראים להם לצאת, כשרק בגדיהם התחתונים לגופם (כדי שלא יסתירו נשק). הקריאות הראשונות לא נענות. חולפות דקות ארוכות ואין יוצא מהבית. האם פספסנו? האם הבחינו בפעילות וברחו? האם הם בדרכם לביצוע הפיגועים? שאלות אלה לא עוזבות אותך גם בשלב זה...
כעבור מספר דקות יוצא מהבית בחור צעיר, צנום ושחום כשתחתוניו לגופו. הוא מתקדם לעברנו בצעדים מהוססים, קני הרובים של אנשי הימ"מ מאבטחים את תנועתו.
הצעיר הגיע אלינו ולאחר מספר דקות בהן הספקנו בקושי לשאול אותו לשמו ולהבין כי בדירה נמצאים עוד אנשים, יצאו מפתח הבית 2 אנשים, שבידיהם תיקים, ופתחו בריצה לכיוונינו.
במצב כזה, בו עולה חשש כבד כי מדובר בתיקי נפץ, הלוחמים לא היססו ופתחו באש. תיקי הנפץ התפוצצו בקול נפץ אדיר ומחריש אוזניים.... אם היו ספקות בנוגע לחוליה ולכוונותיה... הם כבר הוסרו. בקרב שהתנהל במקום נהרגו המחבלים הנותרים.
מהדורות החדשות בבוקר שלמחרת נפתחו במילים: "כוחות הביטחון סיכלו פיגוע משולב באזור השרון...."
כיף לדעת שלפעמים כוחות הביטחון....זה פשוט אתה.....
