מי שהמליץ עלי כמועמד היה גיסי ששימש אז כמאבטח אישים וכיום משמש כבכיר בארגון.
לאחר מבדקים רבים התגייסתי לתפקיד שטח כרכז . במהלך ההכשרה למדתי את השפה הערבית על בוריה, כולל להגים, ניבים ,יכולת דיבור, קריאה וכתיבה, לימודי קוראן ועוד.
עברתי במהלך השנים מספר תחומי אחריות שכולם במגזר הערבי, תוך העשרה ושימור יכולות המקצוע בבית הספר למודיעין של השרות.
לאחר כארבע שנים בהם שימשתי כרכז שטח, ברור וטבעי היה, כי אמליץ לאחי הצעיר ממני לבוא להצטרף למשפחת השירות . ואכן, גם אחי החל את תהליך הגיוס לתפקיד רכז שטח ומשמש מזה כעשר שנים כעובד במערכת, מועמד לניהול , תוך שנישא במרוצת הזמן לזוגתו כיום - גם היא עובדת שירות.
גם האחות הצעירה נשאבה לעבודה בשירות, כסטודנטית בתחום הסיוע הסיגינטי, וזאת על רקע הכשרתה הקודמת ביחידת ההאזנות של צה"ל. כיום אחותי עובדת במשטרת ישראל ביחידת הסיגינט ונשואה (איך לא...) לעובד שירות ממערך הסיגינט.
לאחר שנות שטח רבות, אני משמש מזה מספר שנים כמנהל שטח במגזר הערבי - תפקיד אטרקטיבי מאוד, החולש על תחומי עשייה רבים ומגוונים ומצריך יכולת ניהול עובדים, ניהול משימות, קבלת החלטות לעיתים במצבים של חוסר ודאות ועוד ועוד.
כאמור, משפחתי מחוברת בעבותות למערכת. ילדיי גדלו בתחילה ללא ידיעה היכן אני עובד, אך עם השנים הפכו לחלק מהמערכת ושומרים מכל משמר על" סודות המדינה "...
החברים הטובים ביותר שזכיתי להכיר הינם חבריי לעבודה ובני משפחותיהם - כיום כבר לא מדובר בחברות לעבודה אלא בחברות לשמה: טיולי שבת, סיוע הדדי וכו'.
אני אומר בביטחון מלא כי אין טובה מתחושת הסיפוק מגיוס של סוכן ובהבאת מודיעין ערכי שמסייע לסיכול פיגוע. אך גם האחריות המוטלת על כתפינו, תחושת האכזבה, הכאב והתסכול במידה וידנו לא צלחה במניעת פיגוע מלווה אותנו בתפקיד ייחודי זה.
אני בטוח כי הערכים שהשירות מקנה לעובדיו ולבני משפחותיהם הינם ערכים לחיים ולדורות שלמים ועל כן אמשיך לראות בשירות הביטחון הכללי כבית חם לעולם.
נו אז מה אתם אומרים - הכותרת מצדיקה את עצמה ??
