ינואר - 1996 המדינה גועשת, ראש ממשלה נרצח מספר חודשים קודם לכן, ורק אני ספון לי בין דפי ספרי הפסיכומטרי, כואב את כאבם של כולם אך ממשיך בחיי .
חברתי לספסל הלימודים הייתה אשתו, של מי שלימים יהיה ראש היחידה לאבטחת אישים. זו האיצה בי פעמים רבות לשוחח עם בעלה, ששימש בעבר כראש מדור מודיעין של היחידה. בכל פעם בו עלה הנושא אמרה לי כי מחפשים אנשים טובים וכי כדאי לי לשוחח עם בעלה .

אבל אני, שהייתי לאחר מספר שנים "צמוד" ביפר ונכון לכל הזעקה, לא ראיתי כיצד אני מקים ומקיים משפחה במצב בו אצטרך להיות שוב צמוד ביפר ולכן בכל פעם בה שוחחנו על הנושא העלתי בפניה טענות אלו.
כנראה וחיידק "הציונות", ביטחון המדינה והאקשן שהיה רדום אצלי, התפרץ לו ומשום מקום ביום אחד אמרתי לחברתי ללימודים כי אני מוכן לשוחח עם בעלה.

לא עברו חודשיים ואני מוצא עצמי לאחר פסיכומטרי, בקורס "אחיד" חוטף מכות ומזיע, ואני כבר בן 25 (זקן מכולם היות ורובם היו אחרי צבא) ונשוי. לאחר קורס ארוך ומתיש התחלתי את דרכי הארוכה, כ-8 שנים ביחידה הממלכתית לאבטחת אישים ומשלחות. במהלך שירותי ביחידה התאפשר לי לסיים תואר ראשון באוניברסיטת בר אילן.

אך כמו תמיד החיידק הזה, שפורץ ומציק אחת לכמה שנים, החל לפעפע בי וביקשתי להתקבל לקורס רכזים. כל הסובבים אותי אמרו לי שאני משוגע, שלא יהיה לי זמן למשפחתי ולילדי ושאעבוד כמו חמור ולא אראה את הבית. אבל אני, תמיד עשיתי בניגוד למה שכולם אמרו לי. אמרתי לכם כבר - החיידק.

תהליך המיון היה לא פשוט ונמשך כשנה. עוד יותר מאתגר היה האולפן ממנו יצאתי בשן ועין (כיום אלחמדוללה השפה שגורה בפי...) אך עם הרבה כוח רצון סיימתי את הקורס והוצבתי בשנת 2005 בנפת קלקיליה.

בתחילה אתה מקבל אחריות על שטח. ההרגשה היא כאילו נפלת מאוניה בלב- ים ואתה צריך להגיע לחוף מבטחים. נראה אבוד נכון? אז לא ! אמר לי פעם אחד החונכים שלי: "לשחות אתה יודע ולכן זו רק שאלה של זמן עד שתגיע לחוף". וכך היה - עם כניסתי לשטח, עוד בחפיפה, כבר הייתי מעורב בסיכול חוליית חמאס צבאית מהכפר סלפית: מבצעים, מסוקים, יחידות מיוחדות- ממש כמו בסרט פעולה של שפילברג. יותר טוב מזה לא יכולתי לבקש.

בהמשך היו מבצעי גיוס מעניינים, מעצרים, תחבולות, סיורי שטח וגם חומוס במסעדה באחד הכפרים.

עבודת הרכז היא מורכבת מאוד ומי שעוסק בה משלם "מחיר" מסוים. אבל זו ללא ספק העבודה הכי מעניינת, מאתגרת ובעלת עניין שאני מכיר. 

כיום, לאחר 12 שנה בשירות אני לא מצטער לרגע. למרות הציניות הקיימת לעיתים באנשים השומעים זאת, יש בי תחושת שליחות, ציונות וצדקת הדרך, שמה שאני עושה באמת תורם למדינה.

בקיצור- למה אתם מחכים ? קחו ממני המלצה חמה וגשו למלא טפסים לקורס רכזים.