במשך השבועות האחרונים אני מקבל ומרכז נתונים של מקורותיי העוקבים אחרי תנועותיהם. למעשה אחד מהם הצליח לחשוף את מיקומו של המבנה בו הם לנים.

יחידה מיוחדת ערוכה להגיע למקום, מפקד היחידה מביט בי בציפייה, ממתין כי אתן לו אישור לפעול. בכיר מקורותי (הסוכן שמופעל על ידי) עומד בקרן זווית ואמור ליצור עימי קשר מיד כשיזהה. למרבה הצער המחבלים מבוששים לבוא והעיניים הנעוצות בפלזמות, מתלכסנות לכיווני, כאילו אוכל לשלוט על הגעתם.

הטלפון שלי מצלצל. שיחה קצרה בערבית קולחת: "השניים מגיעים מדרום חמושים ובידיהם תיקים", מסר המקור מעבר לקו. גשם של פקודות עובר בקשר והמולה בחדר המבצעים. עליתי על הג'יפ שלי ונסעתי עם מפקד היחידה לתוך העיר. המואזין מלווה אותנו בקריאה לתפילת הבוקר. הבית מוקף היטב - הצלפים ממוקמים וכורזים לפעילים לצאת ולהניח את נשקם. לאחר מספר שעות הם יוצאים ומועברים לאחר כבוד לאחד הרכבים. בסריקות מתגלה מעבדת נפץ עמוסת חומרים כימיים, מטענים וחגורות נפץ מוכנות, נשק ותחמושת רבה.

אנו חוזרים לחדר המבצעים, חיוכים רחבים ,טפיחות על השכם, ברדיו כבר מספרים על הסיכול החשוב שבוצע. אני מתקשר למקור, מברך אותו בלבביות- שנינו מודעים לכך שהצלנו חיים רבים.

כשאני עולה לרכב שלי, עייף לאחר לילה ארוך ומורט עצבים, ילדים מחויכים כבר חוזרים מבית הספר, מלקקים שלגונים ומפטפטים חסרי דאגה.

ככה צריך להיות.